אני הייתי בת 18 כשנכנסתי לראשונה לבית בושת. זה היה צינוק — זוג בתים טוריים ברדפרן, בין שאר הבתים הטוריים, אלא שכאן כל החלונות צוירו כדבר סגור. בסידני, בתי הבושת לא שכנו באזורים התעשייתיים כמו בעיירות הקטנות שבהן גדלתי, אלא לצד טראסות יוקרתיות ומעברי עיתונים. השכנים תמיד שנאו את זה. זונות. בבית, ישנתי על שמיכה על רצפת חדר השינה שלי עם שמיכה נוספת מעלי ורק יכולתי להרשות לעצמי לאכול טוסטים עם גבינה. הייתי די בטוחה שלעבוד כזונה יהיה הרבה יותר טוב מזה.
האישה שראיינה אותי בצינוק הייתה כל כך אינטנסיבית שאפילו אני, מי שעושה את ההחלטות הגרועות ביותר בגיל העשרה המאוחר, חשבתי שזה יותר מדי. לא לקחתי את העבודה שהציעה לי, ולא השבתי לשיחות הטלפון שלה.
אבל הצלחתי לראות את העובדות. כשדום יצאה מהסלון בזמן שהמאסטרית הראשית הדריכה אותי בחדרים, הצצתי פנימה. היו שם לוקרים ותיקים, דברים מעור. יכולתי לראות שתיים מהעובדות בפנים, אחת בחלוק אמבטיה, השנייה בלבוש לטקס. הן נראו כאילו הן מקרינות, מנצנצות. ואז הן נעלמו. זונות! רציתי להיות אחת מהן. חשבתי על זה מאז שגיליתי לראשונה מה זו זונה.
אחר כך, בכל פעם שעברתי ליד בית עם חלונות מצופים בשחור, תהיתי. בתי בושת! הם שרו לי. הייתי חייבת לדעת איך הם נראים, כי הייתי בטוחה שעולם אחר קיים שם בפנים. ארץ הזונות. זה היה עולם של אור מנורת נצח, כל החלונות מכוסים כדי שאור יום לא יחדור פנימה. עולם שבו הכסף של הגברים הועבר במתנה לחטיפים קטנים וחמים והופרד למקום שמגיע לו. ממלכה של יצורים מוזרים ויפים שמספרים סודות. זה יריח כמו בושם, כמו זרע וכמו שטרות של חמישים דולר. עולם אחר, מואר בנורות של עשרה וואט. וצדקתי.
ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. רק הייתי צריכה למצוא את המקום הנכון
בית הבושת השני שנכנסתי אליו היה סלון עיסויים בצפון סידני. במשמרת הראשונה שלי הרווחתי מספיק בשביל שכר הדירה שלי ורבע אונקיה של מריחואנה, ומצאתי שם קסם. זה היה כל כך פשוט. הסרתי את הבגדים ועבדתי עליהם שאני פינוק קטן וחם, זנבית בקושי חוקית, וזה היה קל כי באמת הייתי כזו. מצצי להם, ספגי את תשומת הלב שלהם ולקחתי להם את הכסף ותהיתי למה לעזאזל לא כולם עושים את זה.
מעולם לא ישנתי שוב על הרצפה
חמש שנים אחרי הפעם האחרונה שביצעתי מעשים מיניים תמורת כסף, אחרי שחשבתי שימי מעשי המין שלי תמורת כסף מאחורי, נכנסתי לצינוק וקיבלתי עבודה כפקידת קבלה. הייתי בת 32. לא יכולתי להעמיד פנים שאני רגילה בעולם האזרחי. לא הייתי נורמלית. ידעתי שעולם אחר קיים, והתגעגעתי להיות חלק ממנו.
הצינוק היה במפעל ישן — בית קטן של תענוג וכאב שנבנה בתוך עור הלבנים האדומות של הבניין. מצד אחד היה גרוטאות רכב, ליד מחסן ומנגד מחסן משאיות. הגברים הרבים והנשים הבודדות ברחוב ידעו מי אנחנו. הגברים חייכו חיוכים רחבים והנשים כיווצו שפתיים. זונות.
קפצתי מעבר לדלפק — הם קוראים לזה כשפקידת קבלה הופכת לעובדת, תופעה כל כך נפוצה שיש לה מונח משלה — לא הרבה אחר כך. התגעגעתי לעולם הזה, העולם האחר. ארץ הזונות. רציתי שכסף הגברים יופרד למקום שמגיע לי. לא הייתי ענייה, אבל גם לא עשירה, והתגעגעתי להרגשה של כסף מזומן ביד. בנוסף, רציתי שוב להיות פינוק מתוק מאחורי חלונות מצופים בשחור. התגעגתי גם לזה.
ידעתי שרציתי להיות זונה מסיבות רבות כל כך. זה לא היה רק עוני, אבל לעוני היה תפקיד. זה לא היה רק רצון, אבל גם רצון היה חלק מזה. חלק מזה היה המוח המוזר שלי בעולם שבו כולם היו עיגולים חלקים מחליקים דרך החורים העגולים של החיים והעבודה. אף פעם לא הצלחתי להתאים לאן שהוא, וחיפשתי מקומות שנראו גם הם מוזרים, ותהיתי אם אמצא שם מקום להחליק דרכו.
בזכרוני, ארץ הזונות היא כל כך הרבה דברים. זה אודם שפתיים שמורחים שוב ושוב. התחושה העבה של תוספות שיער מתנגשות בראש. זה לספור שטרות של חמישים בתנועה מהירה, פליק פליק פליק. ההד השקט של חדר צוות ביום איטי, כשכולם שקועים בעצמם ותוהים מהיכן יגיע הכסף הבא. זו הכביסה הלוהטת שיוצאת היישר מהמייבש, הריח הרפואי של חומר החיטוי, ריח הזרע שנמחק במגבונים. וזה צליל מכונת הכביסה שמתגלגל ללא הרף. זה ללקק את תשומת הלב של איש זקן ומתוק שמביט בגופי הלא-מכוסה שלי ואומר “את פשוט כל כך יפה”.
ארץ הזונות היא קסם. שם תוכלו להיות כל כך הרבה אנשים שונים ביום אחד, דבר נפלא אם אין לכם מושג מי אתם, ולי לא היה. עדיין אין לי, אבל מעולם לא הרגשתי שייכת כמו שאני מרגישה בחדר האחורי של בית בושת.
