הערת עורך: התוכן כולל אזכורים של אלימות, רצח, זונותפוביה ואפליה נגד עובדות המין על ידי המשטרה
“חלקן היו זונות, אך החלק העצוב ביותר במקרה הוא שחלקן לא היו. שש ההתקפות האחרונות בוצעו נגד נשים מכובדות לחלוטין.” – סר מייקל הייבס, הפרקליט הכללי.
מוות בכלא והנרטיב התקשורתי
ב-13 בנובמבר 2020, פיטר סאטקליף, הידוע גם כ”מרטש מיורקשייר”, מת בכלא. עבור אלה שלא הכירו את שמו, הביוגרפיות וכתבות הדעה שהציפו את התקשורת לאחר מותו סיפקו הצצה לפשעיו. הנרטיב התקשורתי טווה סיפור על רוצח סדרתי שתקף נשים “אזרחיות” ביורקשייר של שלהי שנות ה-70, כאשר המשטרה כשלה בלעצור אותו כי טעתה לחשוב שהוא מסתפק בפגיעה בזונות בלבד.
הטיה משטרתית והדרה של קורבנות
בניתוחים שפורסמו לאחר מותו נכתב כי כשלון החקירה נבע מחוסר הקשבה לכלל הנשים והניצולות. אולם קריאה ביקורתית חושפת תמונה עמוקה יותר: מבין 13 הנרצחות ו-8 הקורבנות ששרדו את התקפותיו, לפחות שמונה היו עובדות מין, חלקן עבדו בנות ברחובות אזור החלונות האדומים. דווקא נשים אלה, שהכירו את סאטקליף וניסו להזהיר את הרשויות, זכו להתעלמות. לדוגמה, עובדת מין אחת זיהתה במדויק את לוחית הרישוי של רכבו לאחר שנכנסה אליו לעבודה, אך דיווחה נזנח.
המשטרה התייחסה לקורבנות לא-זונות כאל “נשים קלות דעת”, ובכך סיווגה אותן בקטגוריה זהה לעובדות המין – וגם אותן התעלמה להגן עליהן.
מפנה יחסן של הרשויות: מתי הפכו הרציחות ל”חשובות”?
רק ב-1979, כשסאטקליף החל לפגוע גם בנשים מקבוצות חברתיות “מכובדות”, השתנה היחס למקרה. מפקח המשטרה ג’ים הובסון הצהיר לאמצעי התקשורת: “הרוצח הבהיר שהוא שונא זונות. רבים שותפים לו בתחושה זו. אנו נמשיך לעצור זונות. אך כעת המרטש הורג נערות חפות מפשע”. אמירה זו מדגימה כיצד אכיפה משטרתית הופכת לכלי דיכוי: במקום להגן על עובדות המין מפני אלימות, הרשויות סגרו עין לאלימות כלפיהן ואף החמירו את הסיכון שלהן באמצעי מעצר ומרדף.
זונותפוביה כשורש האלימות
סאטקליף עצמו הצהיר בבית המשפט כי ראה עצמו בשליחות אלוהית “לטהר” את האזור מזונות. הוא נתן ביטוי אלים לטינה חברתית מושרשת. עובדות הרחוב, שכבר היו מופלות בחוקי ההסתה ונרדפו על ידי המשטרה, נאלצו להימנע ממנהיגים ולסכן עצמן בכניסה לרכבים של לקוחות – כולל זה של הרוצח – כדי להימנע ממעצר. ההיסטריה המוסרית והסטיגמה הקיפו אותן בחומות של פגיעות, ממש כפי שקורה כיום תחת מודלים קרימינליזטורים של עבודת מין.
ההפללה והסטיגמה הפכו עובדות מין לפגיעות לאלימות אז כמו היום. מודל זה חושף אותן לא רק לפשעים פרטיים, אלא גם לרשלנות מכוונת של מערכות האמורות להגן עליהן.
השתקת הידע של עובדות המין
התעלמות המשטרה מדיווחיהן של עובדות המין חושפת תפיסה מערכתית שלהן ככלי סביל, ולא כסוכניות בעלות תובנות קריטיות. “קנרית במכרה הפחם” היא אנלוגיה מתבקשת – התראותיהן נדחו עד שהאלימות הגיעה ל”אוכלוסיות הכלל”. דה-הומניזציה זו מאפשרת המשך אלימות מוסדית: כיום, סופרבפ”מ (SWERFs) מנצלות את זכר פשעיו של סאטקליף לקידום חקיקה הפוגעת בעובדות המין עצמן, בשם “הגנה על נשים”. בפועל, מדובר בהפעלת אלימות נוספת נגד אותן נשים “בלתי-רצויות”.
17 בדצמבר: יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד עובדות מין
מקרה המרטש מיורקשיר מלמד על האופן בו אלימות מוזנה מהיררכיה של “כבוד”. החיבור בין אלימות בין-אישית למבנית בולט כאן: המשטרה, התקשורת ופוליטיקאים שרטטו הפרדה מלאכותית בין קורבנות “ראויות” ל”אחרות”, תוך הדרת הקולות הרלוונטיים ביותר להבנת הפשיעה. הפרוטסט של “הקולקטיב האנגלי של זונות” (ECP) בתגובה להצהרת הייבס הדגיש זאת באומץ: הודעתם לעיתונות נשאה את הכותרת “זונות הן חפות מפשע, נקודה!” – תזכורת נוקבת שלעולם אין להצדיק אלימות באמצעות שיפוט מוסרי.
כיום, כעובדת מין, מאבקי זה מזכיר לי את הגיבוי ההדדי בקהילה שלנו מול אלימות מצד גורמים פרטיים ומוסדיים כאחד. ההכרה בכך שאנו, כקבוצה “בלתי-רצויה”, עדיין ראויות להגנה ובטחון – מבלי לוותר על זהותנו – היא מקור הכוח והשלמות שלנו.
